נשירת שיער

אחת הסיבות השכיחות לפנייה לרופא עור היא נשירת שיער. רופא העור בודק קודם כול אם אכן ישנה נשירת שיער, שכן במקרים רבים מתברר כי תלונת המטופל מופרכת, וכי הנשירה שהוא מתאר היא נשירה פיזיולוגית נורמלית. לעתים קרובות קשה מאוד לשכנע את המטופל המודאג שאין הוא סובל מנשירה. יש הטורחים לאסוף את השיער בשקית ולהביאה למרפאה. 

מטופלים אלה מסתובבים בין רופאי עור שונים ומחפשים מזור לנשירתם "המסיבית", שבעצם לא הייתה ולא נבראה. אם אמנם קיימת נשירת שיער, מאבחן רופא העור את סוג הנשירה, בין בהסתכלות ובין באמצעות בדיקות דם רלוונטיות או בדיקות מעבדה שונות, ובהתאם לתוצאות הבדיקות הוא קובע את הטיפול.

למראית עין עשויה השיערה משני חלקים עיקריים:

1. החלק החיצוני, הבולט מעל פני העור, הוא גוף השיערה

2. שורש השיערה, החלק המצוי בתוך העור.

שורש השיערה נמצא בקצה העמוק ביותר של השיערה, והוא מוקף תאים, שמקורם באפידרמיס. אותם תאים אפידרמיים יוצרים מעין שק השקוע בעומק העור. שק זה, שנוצר מדחיקת האפידרמיס פנימה על ידי שורש השיערה (מבלי שהשורש חודר את האפידרמיס), הוא זקיק השיערה hair follicle). הזקיק הוא מעין נרתיק המכיל בתוכו את שורש השיערה, ומפתחו החיצון של הזקיק בוקע גוף השיערה. בתוך שורש השיערה ישנם תאי שורש המכונים תאי מטריקס. בסמוך להם מצויים המלנוציטים, הם התאים האחראים ליצירת הפיגמנט בעור ובשיער. תאי המטריקס והמלנוציטים יוצרים יחד את בצל השיערה הדפנות של זקיק השיערה. מתמזגות בחלקן התחתון עם בצל השיערה. תאי המטריקס המצטיינים בכושר חלוקה גבוה עוברים התמיינות ליצירת שיער, והתאים החדשים הנוצרים מהווים מעין עמוד של תאים צפופים, ההולכים וצומחים כלפי מעלה. כך נוצרת השיערה.

מבחינה אנטומית עשויה כל שיערה משלושה חלקים:

1. משפך (infundibulum) , הקטע שמקצה העליון (מעל פני העור) של השיערה עד פתח בלוטת החלב.

2. מצר (isthmus) , הקטע שמבלוטת החלב עד מקום החיבור עם השריר החלק.

3. החלק התחתון (inferior) , הקטע שמהשריר החלק עד בצל השיערה.

לכל זקיק שיער יש בלוטת חלב נלווית. בלוטה זו מחוברת בצינורית דקה לשיערה ומזינה אותה בשמן, המעניק לשיער מראה שמנוני ומבריק.  כל שיערה מסוגלת להזדקף ולסמור מכוח התכווצותו של השריר החלק זוקף השיער (erectorpili), המעוצב על ידי סיבי עצב. שריר בלתי רצוני זה מופעל בעת קור חיצוני, ותנועות התכווצותו והרפייתו לסירוגין גורמות לפליטת חום.

בחתך רוחב נראות בגוף השיערה שלוש שכבות:

השכבה הפנימית ביותר, medulla, עשויה רבדים של תאים מתים היוצרים מעין עמוד של תאי שיערה.

השכבה האמצעית היא הקליפה (cortex) , המהווה כ־75 אחוזים מנפח השיערה. בשכבה זו טמון הפיגמנט המעניק לשיער את צבעו, והיא גם קובעת אם השיער חלק או מקורזל. אם חתך הרוחב של שכבה זו נוטה יותר לעיגול, יהיה השיער חלק (כשיערם של הסינים והיפנים). כשחתך הרוחב אליפטי, יהיה השיער מקורזל (בדומה לשיערם של שחורי עור). שכבת המעטפת החיצונית של השיערה (cuticula) מורכבת ממספר דברים של תאי קרן, הנראים כקשקשי דג. שכבה זו נעדרת פיגמנט, והיא מגנה על החלקים הפנימיים של השיערה.

תהליך צמיחת השיער

תאי המטריקס שבתחתית שורש השיערה הם התאים המצמיחים שיער. השיערה בנויה מתאי קרן מתים, והיא הולכת ומתארכת, כל עוד תאי המטריקס שבשורשה ממשיכים לייצר אותה. בין שורש השיערה לבין תאי הקרן, שמייצר השורש עצמו, קיים רק קשר מכני, ואין ביניהם שום העברת מידע כימי או עצבי. חשוב להדגיש עובדה זו כדי להפריך את הדעה הרווחת, ולפיה גילוח השיער בסכין גילוח מחזק את השורשים ומעבה את השיער, או את האמונה העממית בכוחה של החינה להזין את שורשי השיער ולעודד צמיחת שיער צפוף, ועוד כהנה וכהנה אמונות חסרות שחר.

קצב צמיחת השיערה (קצב פעילותם של תאי המטריקס) הוא אינדיווידואלי לכל אדם ואדם, מותנה במינו, שונה באזורי הגוף השונים, ומשתנה כמובן עם הגיל. כל שיערה מתפקדת באופן עצמאי, ואין קשר תפקודי בין שורשי השיערות.

צמיחת השיער אינה רציפה, אלא מתרחשת במחזוריות של תקופות צמיחה והפוגות קצובות.

ישנם שלושה שלבים שונים בצמיחת השיער:

1. שלב האנגן (anagen) - 

בשלב האנגן בונים תאי המטריקס את חומר הגלם של השיער, בדרך כלל בקצב אחיד. קצב צמיחת השיערה משתנה מאדם לאדם, והוא נע בין 0.2 מ"מ ל־0.5 מ"מ ביום (כסנטימטר אחד בחודש). גורמים רבים משפיעים על קצב צמיחת השיערה, ובהם גיל, מין, תורשה, סביבה ומצב תזונתי, אולם השפעות אלה מינוריות למדי, ואין להם השלכות מרחיקות לכת על אורך השיערה.

שלב האנגן הוא שלב הצמיחה הפעיל, והוא נע בממוצע בין שלוש לחמש שנים. במילים אחרות, כל עוד האנגן פעיל, תצמח השיערה. באופן תיאורטי, אילו נמשך האנגן 20 שנה, הייתה השיערה מגיעה ל־2.40 מטר. אך כיוון שמשך האנגן אינו עולה על שש שנים, עשוי אורכה המרבי של השיערה להגיע ל־70 עד 80 ס"מ ‏(ובמקרים   קיצוניים אפילו למטר). ההבדלים בין בני אדם בקצב הצמיחה ובמשך שלב האנגן מסבירים את השוני ביניהם באורכי השיער.

2. שלב הקטגן (catagen) - שלב הקטגן הוא הקצר מבין השלבים, ואורכו בין שבועיים לשלושה שבועות. בשלב זה חלה הפסקה בצמיחה, והוא בעצם שלב המעבר אל הטלוגן.

3. שלב הטלוגן (telogen) - שלב הטלוגן הוא שלב המנוחה, הנמשך כשלושה חודשים. בשלב זה השיערה נחה, ובסופו היא נושרת, ובד בבד עם זאת מתחילה שיערה חדשה לבצבץ.

בראשו של אדם יש כ־100,000 שיערות בצפיפות של 150 עד 300 שיערות לסמ"ר. כל שיערה ושיערה עוברת את שלושת השלבים בזמנה היא ואין קשר או תיאום בין השלבים השונים של שיערה מסוימת לאלה של שאר השיערות, לעומת זאת, בבעלי חיים מסוימים יש תיאום בין שיערות, כלומר: בעת ובעונה אחת מופיעות השיערות שהתחילו ביחד את שלב האנגן, המשיכו יחד לשלב הקטגן והגיעו יחד גם לשלב הטלוגן, שבסופו מתרחש תהליך הנשירה, ולכן נשירת השיער אצלם מסיבית.

במצב תקין נמצאים כ־85 אחוזים משיער האדם בשלב האנגן, כ־12 אחוזים מהשיער מצויים בשלב הקטגן, ורק כשלושה אחוזים מהשיער נמצאים בשלב הטלוגן. במצב של נשירת שיער מוגברת עולה אחוז השיערות הנמצאות בשלבי הקטגן והטלוגן, ויורד אחוז השיער הנמצא בשלב האנגן. מספר השיערות הנושרות ביום נע בדרך כלל בין 50 ל־150, וזה בממוצע גם מספר השיערות הצומחות במקביל. אצל גברים או נשים הסובלים מנשירת שיער המתבטאת גם בדילול השיער, אין קצב הצמיחה מדביק את קצב הנשירה.

סוגי נשירת שיער

אחת הסיבות השכיחות לפנייה לרופא עור היא נשירת שיער. רופא העור בודק קודם כול אם אכן ישנה נשירת שיער, שכן במקרים רבים מתברר כי תלונת המטופל מופרכת, וכי הנשירה שהוא מתאר היא נשירה פיזיולוגית נורמלית. לעתים קרובות קשה מאוד לשכנע את המטופל המודאג שאין הוא סובל מנשירה. יש הטורחים לאסוף את השיער בשקית ולהביאה למרפאה. מטופלים אלה מסתובבים בין רופאי עור שונים ומחפשים מזור לנשירתם "המסיבית", שבעצם לא הייתה ולא נבראה.

אם אמנם קיימת נשירת שיער, מאבחן רופא העור את סוג הנשירה, בין בהסתכלות ובין באמצעות בדיקות דם רלוונטיות או בדיקות מעבדה שונות, ובהתאם לתוצאות הבדיקות הוא קובע את הטיפול.

באופן כללי ניתן לחלק את נשירת השיער לשתי קבוצות עיקריות:

1. נשירת שיער מוקדית.

2. נשירת שיער מפושטת (דיפוזית).

נשירת שיער מוקדית

גם את נשירת השיער המוקדית מקובל לחלק לשתי קבוצות:

א. נשירה הכרוכה בבעיה כלשהי בעור הקרקפת.

  את נשירת השיער הכרוכה בבעיה בעור הקרקפת אפשר למיין לחמש קבוצות בהתאם למקור הבעיה בעור הקרקפת:

1. נשירה הקשורה למחלות עור (המתבטאות לעתים גם בעור הקרקפת), כגון ילפת שטוחה (lichen planus) .

2. מחלות קולגן, כגון זאבת (לופוס).

3. מחלות זיהומיות כגון מחלות חיידקיות של הקרקפת, מחלות ויראליות ומחלות פטרייתיות שונות.

4. גידולים (שפירים או ממאירים) או גרורות בעור הקרקפת, 

5. צלקות בעקבות ניתוחים או חבלות.

   בנשירת שיער מוקדית יחד עם  שינויים בעור הקרקפת, התמונה הקלינית שונה ממחלה אחת למשנה.

ב. נשירת שיער ללא בעיה בעור הקרקפת.

בקבוצה השנייה של נשירת שיער מוקדית אין ההתקרחות כרוכה בשום בעיה בעור הקרקפת. להלן שתי דוגמאות.

1. קרחת אזורית (alopecia areata). סוג זה מאופיין בהופעה פתאומית של אזור קרחתי עגול או טבעתי במוקד אחד או במספר מוקדים. קרחת אזורית יכולה להופיע בכל מקום בגוף: בקרקפת, בגבות, בריסים, בזקן, בבתי השחי ובשיער הערווה. המחלה נפוצה בקרב אחוז עד שניים באוכלוסייה, ונמצא גם שזו תופעה משפחתית הסיבה לכך ברוב המקרים אינה ידועה. במקרים מסוימים ינסה רופא העור לזהות את הגורם באמצעות בדיקות דם ספציפיות לצורך ספירת דם, לבדיקת תפקודה של בלוטת התריס, לבדיקת רמת הברזל בדם ולגילוי נוגדנים ספציפיים.

אחד הגורמים העיקריים להתקרחות אזורית הוא היווצרות ספונטנית של נוגדנים עצמיים (נוגדנים המכוונים כנגד זקיקי השיער). ישנה תיאוריה הגורסת, שמתח נפשי עלול לגרום להתקרחות מעיו זו, אולם נראה יותר שבכוחו של מתח נפשי להחריף את התופעה הקיימת, ולא לגרום לה במישרין. לא אחת קורה, שאנשים נכנסים למצבי מתח וחרדה למראה הפגם האסתטי שבהתקרחותם. לכן סביר שההתקרחות גורמת למתח, יותר משגורם המתח להתקרחות מעין זו. וכמו במעגל קסמים, תחושות המתח והחרדה הנובעות מנשירת השיער המוקדית, עלולות להחריף עוד ההתקרחות.

בכ־80 אחוזים מהמקרים מתחדשת צמיחת השיער מאליה בתוך שנה. בחלק מאותם מטופלים תחזור הנשירה בין באותו מקום ובין במקומות אחרים. אצל חמישה עד שמונה אחוזים מהמטופלים תישאר קרחת קבועה, ושוב לא יצמח שם שיער. אי אפשר לצפות מראש מי יצמיח שוב שיער, ואצל מי תישאר הקרחת לצמיתות.

אם נושר כל שיער הקרקפת (alopecia totalis), קטן בדרך כלל הסיכוי לריפוי.

במצב קיצוני של נשירת כל שיער הגוף (alopecia universalis) אין בדרך כלל טיפול היכול לפתור את הבעיה. במרכזים רפואיים מסוימים ממליצים על טיפול בסטרואידים דרך הפה במינון בינוני עד גבוה. טיפול זה מביא אמנם לצמיחת שיער, אך כשמפחיתים את מינון הסטרואידים, מתחדשת הנשירה. שימוש יתר בסטרואידים הניתנים באופן מערכתי (דרך הפה, בזריקות ועוד) כרוך בתופעות לוואי הנצפות בטווח הארוך, ולכן טיפול זה אינו מומלץ.

2. טריכוטילומניה (trichotillomania) היא מצב, שבו ילדים מורטים את שיערם באזורים מוקדיים בקרקפת, ויוצרים קרחות באזורי התלישה. הבעיה בדרך כלל היא נפשית, והיא טעונה טיפול פסיכולוגי. עם הפסקת המריטה תתחדש צמיחת השיער.

נשירת שיער מפושטת (דיפוזית)

תופעה זו מתבטאת בנשירה אחידה בכל הקרקפת או באזורים נרחבים שלה, כגון בקדמת הקרקפת. את הגורמים לכך נהוג לחלק לפי השלב, שבמהלכו מתרחשת הנשירה המפושטת: בשלב האנגן (anagen effluvium) או בשלב הטלוגן (telogen offluvium).

• נשירת שיער בשלב האנגן

תאי המטריקס מתחלקים בקצב מואץ, ולכן קצב צמיחת השיער מהיר בהשוואה לשאר תאי הגוף. אם חומר כלשהו פוגע בחלוקת התאים, תתבטא פגיעתו קודם כול באותם תאים, שחלוקתם מהירה. חומר מעין זו הוא, למשל, תרופות כימותרפיות המעכבות חלוקת תאים, בעיקר תאים שקצב חלוקתם "משתולל" כמו במחלת הסרטן, בה משתבשת הבקרה על קצב חלוקת התאים. תרופות אלה מעכבות גם את חלוקתם של תאי המטריקס. גורמים נוספים הידועים כמעכבים את קצב חלוקת התאים הם קרינה רדיואקטיבית או קרינה מייננת אחרת העלולה לפגוע בתאים, וכן רעלים שונים המסוגלים לחדור לתא ולגרום עיכוב בחלוקתו. בחולים המטופלים בכימותרפיה או בהקרנות, מתחילה כעבור מספר ימים או שבועות נשירת שיער מכל הגוף, לרבות הקרקפת, אולם זוהי התקרחות הפיכה. לאחר תום הטיפול מתאוששים שורשי השיערות ומחדשים את צמיחת השיער.

• נשירת שיער בשלב הטלוגן

שלב הטלוגן הוא שלב המנוחה המקדים את נשירת השיער. נשירה מפושטת (דיפוזית) נפוצה יותר בשלב זה מאשר בשלב האנגן. במצב תקין נמצאים כשלושה אחוזים מהשיער בשלב הטלוגן. במצב של telogen effluvium מגיע שיעור השיער הנמצא בטלוגן ל־20 עד 25 אחוזים, כלומר: מופר האיזון התקין בין שלב הצמיחה (אנגן) לבין שלב הנשירה (טלוגן) וגוברת נשירת השיער על צמיחתו.

פירוש הדבר, שקיים מצב פתולוגי כלשהו המעביר חלק מהשיער, שהיה בשלב של אנגן, למצב של טלוגן. שלושה עד ארבעה חודשים לאחר השינוי (מאנגן לטלוגן) תתחיל נשירת השיער.

אחד הגורמים השכיחים ביותר למצב זה הוא היריון. נשים רבות מתלוננות על נשירת שיער, שהחלה כשלושה עד ארבעה חודשים לאחר הלידה. אחת הסיבות לכך היא ירידה ברמתם של מינרלים כגון ברזל וחומצה פולית, שצרך העובר במהלך ההיריון. הנשירה במקרים אלה עשויה להימשך בין מספר חודשים לשנה ולעתים אף יותר. לאחר מכן מתאושש בדרך כלל השיער וחוזר לתקנו. במקרים אלה היה ההיריון הגורם המגרה (triger factor), שהתחיל את נשירת השיער.

סיבה נוספת לנשירת השיער מפושטת מסוג telogen effluvium היא דיאטות רעב למיניהן, בעיקר אלה המביאות לירידה דרמתית במשקל תוך זמן קצר. בפועל מתחילה הנשירה שלושה־ארבעה חודשים מאז נכנס משטר הדיאטה לתוקפו. עם הגורמים לנשירת שיער מפושטת מסוג זה נמנים גם מחלות זיהומיות קשות המלוות בחום ממושך, מצב חיסוני ירוד, תת־תזונה וכמובן שינויים הורמונליים שונים.

התקרחות גברית טיפוסית

סוג זה של התקרחות (male pattern alopecia) הוא מהנפוצים ביותר. למרות שמו, המייחס התקרחות זו לגברים, התופעה קיימת גם בנשים, אם כי בשכיחות נמוכה הרבה יותר. גם בנשירה מעין זו ישנו מעבר הולך ומתקדם משלב האנגן, הוא שלב הצמיחה הפעילה, לשלב הטלוגן, הוא שלב הנשירה, תוך הפרת האיזון בין הצמיחה לבין הנשירה, כמובן לטובת הנשירה. עקב כך לא רק שמתמעטות שיערות הקרקפת, אלא שגם אין הן יכולות עוד להתארך, כיוון ששלב האנגן התקצר, והוא מתחלף בשלב הטלוגן. לכן השיער נראה דליל, דק, פלומתי ועדין.

אחד הגורמים השכיחים ביותר להתקרחות זו הוא גורם התורשה, כלומר: לאחד ההורים או לשניהם יש רקע גנטי אישי או משפחתי של נשירת שיער, גם אם מטופלים רבים טוענים בהקשר זה שההורים ניחנו בשיער שופע.

להורמון המין הזכרי טסטוסטרון נודע תפקיד חשוב בגרימת נשירת השיער. טסטוסטרון הופך לדהידרוטסטוסטרון, וזה האחרון פעיל כגורם התקרחות פי 20 עד 25 יותר מהטסטוסטרון. הן הטסטוסטרון והן הדהידורוטסטוסטרון הם הורמונים חיוניים לגוף, והם עצמם אינם גורמים לנשירת השיער, אך בחלק לא מבוטל באוכלוסייה קיימת רגישות של שורשי השיער להורמונים אלה, ורגישות זו היא הגורמת לנשירה.

הורמון המין הנקבי, אסטרוגן, מגן על נשים מפני התקרחות, והדברים אמורים בעיקר בנשים, שיש להן רקע גנטי של התקרחות גברית טיפוסית. בשלב כלשהו מעל גיל 50, משיורדת רמת האסטרוגן בגופן, פוחתת בהתאם גם רמת ההגנה שמספק להן האסטרוגן מפני נשירת השיער, ואז ניתן להבחין בנשירה גם אצל נשים שלא סבלו מכך בצעירותן. קשה מאד לשכנע אישה בת 50 ויותר, שאת נשירת השיער שלה יש לתלות במטען הגנטי שהיא נושאת. במקרים כאלה נתקל הרופא לא אחת בתגובה: "מה, נשירת שיער תורשתית בגילי? אם זן בעיה גנטית, איך זה שכד עכשיו לא הייתה לי נשירת שיער? וחוץ מזה, ההורים שלי לא סבלו מנשירה."

כמה מילים על תורשה' מתגובות כגון אלה עולה המסקנה, שיש להבהיר את המושג "גורמים תורשתיים" (גנטיים). מקובל לחשוב שגורמים גנטיים עוברים מדור לדור, כלומר: אם האב או האם נושאים תכונה מסוימת כמו נשירת שיער, תעבור תכונה זו בתורשה גם לבן או לבת. זאת תפיסה מוטעית מיסודה.

בגנטיקה יש שני מונחי יסוד: גנוטיפ ופנוטיפ

• גנוטיפ מציין שקיים מטען גנטי מסוים, גם אם בפועל אין הוא בא לידי ביוטי. לאדם יש, לדוגמה, גנוטיפ של עיניים כחולות, אך בפועל עיניו אינן כחולות, כלומר: אותו אדם נושא את הגן, שבתנאים מסוימים יכול היה להתבטא בעיניים כחולות. התנאים המסוימים הם, בין היתר, המטען הגנטי של ההורה השני שלו, זה שאינו נושא גן של עיניים כחולות, וכן התכונות הגנטיות של כל אחד מהוריו, למשל, אם הגן הוא שלטני (דומיננטי) או נסגני (רצסיבי) או בעל תכונות ביניים.
• המונח פנוטיפ מציין רק את התבטאותה של תכונה גנטית, למשל, כשלאדם מסוים יש גנוטיפ של נשירת שיער, אך בפועל יש לו פנוטיפ של שיער מלא וצפוף. במצבים ובמחלות תורשתיים אפשר שתכונה מסוימת לא התבטאה (פנוטיפ) במרוצת דורות אחדים, ועתה היא באה לידי ביטוי. לכן אין לתמוה על כך שההורים ניחנו בשיער מלא ולא סבלו מנשירה, אבל בבנם או בבתם באה התכונה הגנטית לידי ביטוי.

התקרחות עקב הפרעות בשיער עצמו

הפגיעה בשיער יכולה לנבוע משתי סיבות עיקריות:

1. פגיעה גנטית או מוטציות חדשות הפוגעות באיכות השיער עצמו - 

פגיעה גנטית או מוטציות חדשות הן תופעות נדירות מאוד, ולכן אין טעם לפרטן. הן מתבטאות לא בהפרעה בצמיחת השיער, אלא בפגיעה בשיער לאחר שכבר החל את צמיחתו. במקרים אלה השיערות נשברות מספר מילימטרים, ולעתים סנטימטר עד שניים, מעל קו הקרקפת, תלוי באופי הגנטי של המחלה. השיער נראה לא תקין הן בדלילותו והן במרקם השיערה הנראית שבירה, יבשה וחסרת ברק.

2. גורמים חיצוניים - הגורמים החיצוניים העלולים לפגוע בשיער הם בעיקר חומרים כימיים שונים. כזכור, בנויה השיערה משלוש שכבות עיקריות (בחתך רוחב): השכבה הפנימית (medulla), שכבת הקליפה (cortex) המקיפה אותה, והמעטפת החיצונית (cuticula). שלמותה של שכבת הקוטיקולה, היא המעטפת החיצונית, חשובה מאוד בהגנה על השיערה מפני גורמים חיצוניים שונים. כל פגיעה המחבלת בשלמות הקוטיקולה מאפשרת לחומרים מזיקים שונים לחדור מבעד לאותה מעטפת חיצונית פגועה ולהיספג בשכבת הביניים, היא הקורטקס.

שכבת הקוטיקולה עמידה מפני חומרים רבים, אולם שימוש בתכשירים מסוימים, בעיקר בחומרים בעלי תגובה בסיסית, מגביר את חדירות הקוטיקולה ומאפשר את חלחול החומרים לשכבת הקורטקס. תכשירים מעין אלה הם, למשל, חומרי צבע בסיסיים (0.PH < 7) הגורמים שינויים בשכבה החיצונית, ובעקבות שינויים אלה חודר הצבע לקורטקס ומחולל בו את שינוי הצבע. אם השינוי שחל בשכבת הקוטיקולה אינו אחיד, יהיה גם הצבע בלתי אחיד, ולשיערה יהיו גוונים שונים. שימוש חוזר בתכשירי צבע שונים המכילים חומרים בסיסיים עלול לגרום לדלדול ולפגיעה בשכבת הקוטיקולה המבודדת, ובמצב זה השיערה חשופה לחומרים השונים. 

סלסול השיער לעתים תכופות (לא באופן חד פעמי) פוגע פגיעה מכנית בקוטיקולה. פגיעה זו מתבטאת בהתרופפות רבדי התאים הצפופים הנראים כקשקשי דג. פגיעה בקוטיקולה נגרמת גם מחימום תדיר של השיער באמצעות מייבש שיער ומכשיר לגיהוץ השיער, מחשיפה ממושכת לקרינת שמש, מסירוק אלים ועוד. פגיעתם של גורמים חיצוניים אלה עלולה לגרום לשבירות השיער ולנשירתו.

"טיפולים לעצירת הנשירה"

בציבור רווחת הדעה, שגילוח הראש למשעי מסייע לעצור את נשירת השיער ואף מעודד צמיחת שיער עבה יותר וצפוף יותר. אם מגלחים את השיער ומעבירים את היד על הקרקפת כעבור מספר ימים, אכן ישנה הרגשה שהשיער צפוף ועבה בהשוואה לשיער שלא גולח, אולם אין זו אלא אשליה. שיער בעל גדם קצר נותן תחושה של שיער עבה יותר. כשהשיערה מתארכת באופן טבעי, היא נעשית צרה יותר, ולכן התחושה היא שהשיער הארוך דק יותר. מכל מקום, גילוח השיער אינו תורם ולא כלום לעובי השיער ולצפיפותו.

מטופלים רבים מבקשים מרופאי העור המצלה על שמפו המסוגל לבלום את נשירת השיער. אם כן, עד כה אין בנמצא שמפו כזה, שבכוחו לעודד את צמיחת השיער או לעצור את נשירתו. אין כל יסוד גם לדעה, שחפיפת הראש בתדירות גבוהה, יותר מפעם ביום, מאיצה את נשירת השיער. השיערה נושרת מהשורש, ולא משטח פני הקרקפת, ואילו השמפו פועל רק לניוקי השיער ועור הקרקפת, ללא כל השפעה על שורשי השיערות.

רופאי העור מרבים להיתקל גם בבקשות להמליץ על תכשיר כגון שמפו, מרכך, מסכה, שיזין את השיער ויעניק לו חוזק וברק. גם לעניין זה ראוי לחזור ולהדגיש, ששורשי השיערות נטועים עמוק בדרמיס, והם המצמיחים שיער. השיערה יוצאת משטח פני הקרקפת, ולבד מקשר של רציפות עד לשורש אין כל העברת חומרים, ויטמניים או מינירלים לא מהשורש אל השיערה ולא מהחלק החיצון של השיערה לכיוון השורש. מריחות שונות או שימוש בתכשירי שיער שונים אינם מסוגלים לחדור לעומק שורש השיערה ולחולל שם שינויים, כיוון שגם החלקיקים הקטנים ביותר המרכיבים את תכשירי השיער השונים הם עדיין גדולים מכדי שיוכלו לחלחל לתוך רקמת הקרקפת ולהגיע לשורש. תכשירים שונים אמנם משפרים את מראה השיער ומעניקים לו מראה מלא ויפה, אך שיפור זה מתחולל במנגנון שונה לחלוטין, ובוודאי לא במנגנון של הזנת שורשי השיער.

טיפולים יעילים

כאשר מטופל מתלונן על נשירת שיער, בודק רופא העור קודם כול אם יש ממש בתלונתו, שכן מטופל הנחרד למראה 50 משיערות ראשו הנושרות מדי יום, אינו יודע שזה גם שיעור הצמיחה היומי. אם אמנם מזהה הרופא נשירת שיער, הוא בודק אם הנשירה מוקדית או מפושטת (דיפוזית), ואם היא משולבת עם בעיה בעור הקרקפת, או שהעור באזור הקרחתי תקין.

אופן הטיפול בנשירת שיער מותנה כמובן בזיהוי הבעיה הספציפית. ישנם מצבי התקרחות , שהטיפולים בהם לא רק שאינם זהים, אלא שהם אף מנוגדים. אם, למשל, נובעת נשירת השיער ממחלה פטרייתית מסוימת, יש צורך בטיפול אנטי־ פטרייתי. לעומת זאת, במקרים מסוימים של התקרחות אזורית (alopecia areata) יש לטפל באמצעות הזרקת סטרואידים לאזור הקרחתי. אבל אם בעקבות אבחון שגוי יוזרקו סטרואידים לאזור שהתקרח בגלל פטרייה, ילך המצב ויחריף, ואם תטופל קרחת אזורית בתכשירים נוגדי פטריות, לא ישתנה ולא כלום.

מינוקסידיל

בארץ ובעולם משווק התכשיר מינוקסידיל (Minoxidil), שיש ביכולתו להאט את קצב נשירת השיער וכנגזרת מכך אף להצמיח שיער. תכשיר רפואי זה יותר מלכתחילה בטבליות להורדת יתר לחץ דם, שכן הוא מרחיב כלי דם קטנים, אולם עד מהרה נצפתה תופעת לוואי מעניינת לתרופה זו, והיא הצמחת שיער. החוקרים החלו לבדוק אם טיפול מקומי בתרופה זו בעור הקרקפת יוכל לעצור את נשירת השיער. ואכן, לאחר מחקרים רפואיים פותחה תמיסת מינוקסידיל, שנמצאה יעילה בהאטת קצב הנשירה ובעידוד צמיחת השיער. חשוב כמובן לציין, שלא בכל מצב ניתן לעזור, אלא רק במקרים הקלים יותר, שבהם גיל המטופל מתחת ל־50, נשירת השיער מתמקדת בקדקוד הקרקפת, ומשך הנשירה אינו עולה על עשר שנים. במצבים אלה הסיכויים להפיק תועלת מהתכשיר גדולים הרבה יותר מאשר במקרים של דרגת התקרחות גבוהה במבוגרים מעל גיל 50. לא כל המטופלים מגיבים לטיפול הזה. רק כעבור שישה חודשי טיפול רציף אפשר לדעת אם התרופה אכן מועילה. ומטופלים שהתכשיר עוזר להם, צריכים להשתמש בו כל ימי חייהם, שאם לא כן, תחזור הנשירה לקדמותה.

מינוקסידיל אינו יכול לחולל מהפכות, אלא רק לעזור במידה מסוימת. אם המטופל תולה בו ציפיות מוגזמות, להצמחת שיער מלא ויפה, הוא יתאכזב לגלות שהתרופה עוזרת רק במעט, והשיער ממשיך לנשור, אם כי בקצב מואט יותר. בנסיבות אלה עלול המטופל להאשים שלא בצדק את התרופה, אך עליו לדעת, שכחלק אינטגרלי מתהליך הטבעי תופסת נשירת השיער תאוצה מסוימת, ללא כל קשר לתרופה. חברות התרופות מציינות בפרסומיהן, ש־20 עד 30 אחוז מהמטופלים המתאימים יצמיחו שיער: אצל 30 עד 40 % תואט נשירת השיער (במילים אחרות, תוגבר צמיחת השיער החדש), ואצל 30 עד 40 % מהמטופלים לא תהיה כל השפעה. אך מניסיוננו אנו מעידים על הצלחה באחוזים בודדים, ובאופן כללי אפשר לומר, שרק חמישה עד עשרה אחוזים יצמיחו שיער, אצל 20 עד 30 % תואט נשירת השיער, ואילו 60 עד 70 אחוז מהמטופלים לא יגיבו ככל לטיפול.

אופן השימוש בתכשיר הוא מריחה פעמיים ביום (שש התזות בבוקר ושש התזות בערב) לאחר חפיפת עור הקרקפת. התכשיר הראשון בעל אותו חומר פעיל (מינוקסידיל) שהופץ בארץ נקרא Regaine . לאחר מכן הופץ תכשיר דומה, בשם המסחרי Hairgaine. ריכוז החומר הפעיל הוא 2%, אולם לאחרונה פותחו תכשירים המכילים מינוקסידיל בריכוז של 5%, ויש הטוענים שהם עשויים לעזור יותר. כל יתר התכשירים לטיפול מקומי לא הוכיחו את יעילותם.